המצאתי מושג חדש, על הרגע של ה"אחרי"... הרגע הזה שאף אחד לא מכין אותך לגביו, הרגע שבכלל לא קיים בספרות המקצועית, הרגע בו את מרגישה שאומרים...

כמי שעוסקת בלזהות "חריגים" על מנת לבדל ולאפיין קבוצות צרכנים (כאשת מחקר ואסטרטגיה) ומאידך ב"לנרמל" חווייות ולאפשר ביטוי לכל קשת הרגשות...

רקובה, רקובה, רקובה. אני לא סתם מתלוננת וזה לא בא ממקום של קרבנות... בא מצורך עז לשנות את המציאות. גם בתנאים הקיימים זה יכול להרגיש אחרת....

אם כבר הבננו שאנחנו מראות אחד של השני ושיש היזון חוזר ומעגל נתינה - קבלה... זה עובד לכל הכיוונים. ראשית, התעכבתי כמה ימים לספר לאבא שלי...

כך התחילה כל שיחה עם רופא בחודשים האחרונים. מצחיק, לא? "נוטלת תרופות?" - "לא... כלומר, פרט לכימותרפיה..." מאז הגילוי הראשוני, היה לי ברור...

רגע לפני שהתחברתי לעירוי לקבלת טיפול כימו 4# נכנסנו לד"ר קוצ'וק, רופאה אונקולוגית, אישה חביבה, נעימה וחייכנית. הפגישה היתה פגישה מתוכננת...

על הלמידה שבדרך לקראת טיפול כימותרפיה 5# לפני שלושה חודשים לא הייתי מאמינה שאומר את זה, יותר מזה, כל רופא שאמר שכימו הוא חלק בלתי נפרד...