• מיכל ברומר

המערכת רקובה מבפנים

רקובה, רקובה, רקובה.

אני לא סתם מתלוננת וזה לא בא ממקום של קרבנות... בא מצורך עז לשנות את המציאות. גם בתנאים הקיימים זה יכול להרגיש אחרת. זה תלוי בנו, בתשומת לב שניתן למפגש הבין אישי.


נורות אדומות שנדלקו לי היום

בהתכווננות לאושר פנימי והודיה על כל רגע, הגעתי היום לטיפול 9# למחלקה האונקולוגית.

ידעתי שאפגוש אנשי צוות אחרים כיוון שהאחות המהממת והנדירה שלי היתה בחופש. באתי מוכנה לקבל בשימחה את השינויים והבלת"מים.

בסוגריים על בלת"מים: במסגרת טיפולי הריקול הילינג אתמול עלתה השערה שהצורך שלי בתיכנון קפדני מראש עשוי להיות קשור לתקופת העוברות - לדוגמא הידיעה שנוצרתי כהיריון בלתי מתוכנן, במפתיע, בזמן מורכב עבור ההורים שלי. וכמובן סמיכות התובנה מהריקול עם שילוב העובדה שידעתי שיהיו שינויים בצוות היום... כבר הכינו אותי ליום שעומד לפני.

ודווקא בחרתי לקחת את זה בסקרנות וכנסיון לראות מה זה בא ללמד אותי. סוגרת סוגריים.




נורה ראשונה שהמערכת הרקובה ניתנת לשיפור בקלות

פגשתי את פקידת הקבלה, התבוננה בחמלה ושאלה לשלומי, עם דמעות בעיניים עניתי שהיום זהו יום מורכב ושאני בסדר. מייד אחרי שמסרה לי את המדבקות וקבעה לי תור לשבוע הבא ביקשה שאמתין שתלך לקרוא לפסיכולוגית.

הפסיכולוגית ניגשה אלי, מאירה פנים, עם טלפון ביד, כאילו שלפו אותה ממשהו חשוב יותר. שאלה לשלומי ואם אני רוצה לדבר, בתוך החלל העמוס מטופלים, טלוויזיה רועשת, אחיות שמעבירות אינפורמציה על מטופלים מעל לראשי מטופלים אחרים, צפיפות של כיסאות המלווים והמטופלים... סליחה, לא התחשק לי לדבר... לא עם מישהי שהרגע היכרתי. רציתי שייקחו ממני בדיקת דם ולצאת לסיבוב בשמש, בחוץ, רחוק מהכאוס.

עניתי בנימוס שאני בסדר, ביום סוער, לא רוצה לדבר כרגע. ביקשה שארשום את המספר שלה, ושאתקשר אליה כשארצה לדבר.

המערכת יודעת להגיב למצוקה, וכשאנחנו במצוקה, זה לא תמיד מדויק ולפעמים זה מאוחר מדיי. ייתכן ואם מדיי שבוע הפסיכולוגית הייתה ניגשת ומדברת איתי רבע שעה, היתה נבנית בינינו מערכת אמון והיכרות כזו שכשאני נסערת - אני כן ארצה לקבל את עזרתה. או לחילופין, ייתכן ושיחה כזו היתה עוזרת לי להתחבר פנימה ולא להגיע לסערת רגשות בעוצמה כזו.

באונקולוגיה, שתעו, יש זמן, בשפע.


נורה שנייה שהמערכת הרקובה ניתנת לשיפור בקלות

קלף "מראה" מתוך הקלפים של טלי ויטנברג אפשרויות נפתחות לחיבור ולבהירות

המחלקה היתה עמוסה, כאמור, שובצתי לאחות שעוד לא יצאה לי לדבר איתה ועקב העומס ביקשה מאחות שבתהליך למידה, לגשת אלי. בתוך כל הכאוס, אני כמטופלת, היה עלי להבין את התרחשות הדברים ולהשלים פערים לבד... ככה זה עבד. התחושה היתה שאני, עבור האחות, וריד שיש להכניס לתוכו ברנולה ולא יותר מזה.

האחות ניגשה אלי ושאלה באיזה יד אני מעדיפה את העירוי, עניתי שביד שמאל כי יד ימין נותחה. התרחקה כמה צעדים ושאלה, מעל לראשם של מטופלים אחרים, אם אני אלרגית למשהו. כשניגשה אלי, במרחק אינטימי יחסי, ציינתי שהמחלקה היום לא נעימה. הסכימה ושאלה למה... אז עניתי:

- העומס, הרעש, הצפיפות

- את ניגשת לטפל בי ואת לא יודעת מה שמי

- אני לא מכירה אותך ולא יודעת מה שמך

- שואלת שאלות פרטיות מעל לראשים של אנשים אחרים

ותאמינו לי, חסכתי ממנה ... היו עוד דברים ראויים לציון, אבל השינויים קורים במנות קטנות.

האחות הסבירה לי שהיא בהתלמדות והאחות שאמורה לטפל בי עמוסה ועל כן ביקשה ממנה... על הכל עניתי בחיוך (לפחות בלב... ממש השתדלתי ליד הדמעות שזלגו ללא שליטה) שאני מבינה הכל, הכל אני מבינה. ולכן אני אומרת שזה לא נעים.

האחות החדירה את הברנולה במקצועיות וללא כאבים מיוחדים והתיישבה מולי לשמוע מה שלומי, כמה טיפולים לפני/ אחריי וכמה דקות של חמלה. ברגע הזה, היא ראתה אותי, היא ראתה את עצמה. רגע של חמלה שלה עם עצמה, על הרצון לטפל אל מול הלחץ, חיקוי והעתקה של דפוסים נהוגים במחלקה במקום הקשבה לקול הפנימי וליצור מציאות נעימה יותר, להעז לנהוג אחרת.

הדקות האלה עשו את ההבדל.


נורה שלישית שהמערכת הרקובה ניתנת לשיפור בקלות

היום לראשונה פגשתי במחלקה מטופלת צעירה, אפילו צעירה ממני, התיישבתי לידה (המקום הפנוי היחיד שהיה) ונוצר קשר של עזרה. הצעתי לה טישו, הציעה לי שוקולד...

באמצע הטיפול שלה, המתנדבת עם מגשי האוכל עברה ושאלה כל אחד מאיתנו מה נרצה לאכול. שתינו ענינו בשלילה, והעגלה הוחנתה בדיוק מולינו, מתוך נוחות כנראה. הבחורה ביקשה מהמתנדבת בנעימות להזיז את העגלה כיוון שהיא חווה בחילה כרגע, והמתנדבת הזיזה אותה בחצי מטר, הזזה סימלית מה שנקרא. העגלה חנתה רק מולי עכשיו ... "מולי"הכוונה 10 ס"מ מהרגל, בסמיכות. העגלה לא הפריעה לי, אבל היחס ששכנתי קיבלה כן. וכמי שזיהתה את הדפוס "שאני צריכה לעשות דרמה כדי שיקשיבו לי באמת" אני מאוד רגישה לאנשים שמבקשים בנעימים בקשות פשוטות וחשובות.

אז קמתי והזזתי את העגלה, הוצאתי אותה מטווח הראייה. זה לא השפיע על הריח... זה נתן מרחב, התייחסות לבקשה ואפילו נשימה נינוחה יותר.

אני יכולה להבין את הנוחות שבלהכניס את העגלה עם מגשי המזון עד למטופלים, ומצד שני, במסדרון צפוף, ביום רועש במחלקה, כשמטופלת מבקשת יפה להזיז (כי היא עצמה לא יכולה כרגע לזוז ממקומה), הייתי שמחה להתייחסות ששמה במרכז את רווחת המטופלת.



נורה רביעית שהמערכת הרקובה ניתנת לשיפור בקלות

אחרי לקיחת דם, יצאתי לסיבוב אוורור בשמש. בדרך כלל לוקח 30-40 דקות עד קבלת התשובות ותחילת העירוי. כשחזרתי, מלווה באחותי ולאחר התכווננות לטיפול נעים רגוע ושלו, כבר פגשנו מחקה אחרת. מרבית המטופלים סיימו ופינו את מקומם. עברתי לכיסא באיזור מרווח וללא מטופלים. התבשרתי בתוצאות של בדיקות הדם הטובות שלי והתחלנו את הטיפול.

הבחורה הצעירה סיימה את הטיפול וניגשה לברך אותי וביקשה לומר לי "לא לקחת את זה קשה", הסבירה שלתפיסתה היא מגיעה לכאן רק לקבל את הטיפול, אבל החיים החשובים הם בחוץ, אז שלא אבזבז אנרגיה כאן ושלא אקח את זה קשה.

גם את העצה הזאת אני מבינה, וגם אני הייתי במקום ההוא, בתוך הבועה שלי, לא מתערבבת ... הבעיה באדישות היא שהיא מרחיקה - אותי מהסביבה, אותי מעצמי... בתפיסה שלי, לתת למישהו שינהג בי בחוסר כבוד זה כמו שאני אתייחס אל עצמי בחוסר כבוד. התקווה שלי היא שבאמצעות השיקוף שלי, האחות/ המתנדבת תוכלנה להתחבר לא רק למטופלים, אלא לעצמן... ולאט לאט נראה את השינוי.


לסיום, חידה

איך מזהים מטפל שהתחבר למטופל?

כשהמטפל מזהה את המטופל מחוץ לקונטקסט של הטיפול (מחוץ למחלקה). ותחשבו על זה...

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

ניתן ליצור איתי קשר

972-50-3109010+

michal.brummer@gmail.com