• מיכל ברומר

הסרטן שלי, הבריאות של כולנו

אם כבר הבננו שאנחנו מראות אחד של השני ושיש היזון חוזר ומעגל נתינה - קבלה... זה עובד לכל הכיוונים.


ראשית, התעכבתי כמה ימים לספר לאבא שלי ולאחיותיי על הסרטן... הרגשתי שאני צריכה להיות בשלה עם הבשורה על מנת שהתהליך יהיה תהליך בונה ובריא, הרי טריגרים היו בשפע.

בשבועות שאחרי תחילת הטיפולים הכימותרפיים נהייה קשה לתאם ולהיפגש בפורום משפחתי... כלומר, תיאמנו אבל רגע לפני, ביטלנו. מצד אחד, המודעות הגבוהה למצב שלי והרצון שלא אדבק משום מחלה, ומצד שני מחלות וחולשה שצצו מכל עבר.

אגב, הארוחה להרמת כוסית על הצלחת הניתוח וההחלמה ממנו, נקבעה בשנייה וכולם התייצבו בהתראה של יומיים.

ברור לי, מתחת/ מעל לפני השטח, שכל אחד שבא במגע איתי ועם הסרטן שהיה לי עובר תהליך משלו ובחלקם זה בא לידי ביטוי גם בצורה של חולשה. אחריות כל אחד מאיתנו להסכים להתבונן פנימה ולהבין את הטריגרים המפעילים אותנו, למה וכיצד להתנהל מולם.


אחד השיאים בתהליך הריפוי שלי היתה השפעת של טלטול (בן ה- 10), כ- 10 ימים שכב במיטה:


בימים הראשונים שכב ללא כוחות ורק התלונן על המצב, התבכיין שאין לו כוח לעשות דבר ומצד שני חזר על המנטרות "אני מבזבז את הזמן בשינה", "שינה זה דבר מיותר" וכו'.

אני מצידי חיזקתי אותו ששינה זו בריאות ושהוא עושה את מה שהגוף שלו מבקש על מנת להבריא; שלפעמים לעשות "כלום" זה בעצם לעשות הרבה ויש המון תהליכים בריאים במהלך שינה/ מנוחה... שבעצם הגוף שלו עושה עבודה מאומצת רק שזה לא בשליטתו המודעת... אז מוטב לשחרר ולתת לגוף לעבוד... ואיך ניתן לו לעבוד? נשחרר, נרפה, ננוח.


התנועה אל פרק חדש", מתוך הפשטות שבאלוהות"

בהמשך הימים, עדיין מותש ועם כאבי שרירים, התחיל להתמסר למנוחה, הסכים לאכול מעט ולשתות במיטה, ברגעים של ערות קרא מעט והתחיל לרצות לעזור לעצמו באופן פעיל. באותו זמן, הגרון התחיל להציק לו. אז דיברנו על האפשרויות.

- דימיון מודרך: בעבר זה עבר ושיטות של מדיטציה ודימיון מודרך מוכרות לו ותרגל בעבר, בעיקר כשאני מנחה אותו והוא נכנס לדימיון. הפעם זה פחות צלח. היה עייף מדיי וללא סבלנו או פיחות לעיניין.

- גירגור מים עם מלח... "פואח"

- שפריץ אכינציה לגרון .... "פואח - פואח, ממש לא, אך מגעיל, לא רוצה את זה שוב"

- לכסניות ויטמין C, פרופוליס, אבץ - עבר בהסכמה

- חליטת זעתר - לגימה הספיקה לו... ונראה לי שבסוף עוד הוספנו סוכר, אז לא בטוחה לגבי היעילות.

- סוכריות טבעיות לשיעול בתוספת תמצית אזוב איסלנדי היוצרת שכבת הגנה בגרון בשילוב מנטול לתחושת קירור מקומית - עבר בהצלחה

- טיפולים אנרגטיים - נפסלו על הסף

- ללכת לרופא? אנטיביוטיקה במידת הצורך - התקבל בהסכמה


התגובה הראשונית שלי להסכמה של טלטול ללכת לרופא היתה - עצבים: "למה אתה מעדיף ללכת לרופא מאשר לנסות את כל השיטות לריפוי עצמי? בכל אחד מאיתנו יש כוחות ריפוי, אתה מכיר את הגוףשלך, יש לך יכולת להיות בדו-שיח איתו... למה?"

לאחר חשיבה (ובניתוח והעמקה בעזרת אחותי הגדולה) יכלתי שחרר שיפוטיות בבחירה ולהבין שהבחירה של טל לגבי עצמו, משפיעה על הבחירה שלי לגבי עצמי. וכך הסברתי לו:

כל אופציות הריפוי פרוסות בפניך, כולן טובות ולגיטימיות וזו הבחירה שלך במה תבחר. אישית, הייתי מציעה לך לבחור ולהתנסות מה"קל אל הכבד" כלומר, הטבעי יותר (פחות פוגעני) ועד התרופות (בעלות השפעות לוואי). דיברנו על יתרונות/ חסרונות כל שיטה, הנוחות שבכל שיטה אל מול הקושי.

ומעבר לבחירה עצמה בשיטת הריפוי, לבחירה שלך יש השלכות על הסביבה המיידית (עלי :-) ).

הבחירה ללכת לרופא [שכמובן אמר שלא רואים כלום וצריך חכות עוד כמה ימים ולהבין איך זה מתפתח] על פני הבחירה לא לגרגר מים עם מלח [נכון פואחחחח, אבל מייד תורם לחיטוי החיידקים בגרון ומונע המשך היתדרדרות], זה מעמיד אותי בצומת החלטה קריטי, ואני כרגע בוחרת לשמור מרחק ממך על מנת להישמר בריאה.

האסימון נפל, זה הורגש.

הקושי שלי היה לא להיות לצידו בכאב שלו. ומצאנו דרכים, הייתי משאירה לו את המגש בפתח הדלת, נכנס לאוורר את הדלת ברגעים שהוא במקלחת, מפזרת לבנדר על המצעים...


כמה ימים לאחר מכן החליט טל שהוא מרגיש מספיק טוב כדי להצטרף לטיול של התנועה. נסע, חזר ובערב שוב הרגיש חולשה. הבין בעצמו שזה היה לו מוקדם.

עוד כמה ימים במיטה עד שביום האחרון הכריז, "היום אני כבר מרגיש טוב, אבל אני מרגישה שיהיה לי נכון לנוח עוד קצת"... ואתם בטח חושבית שטלטול ניסה לתחמן ורצה לפספס עוד יום של בית ספר... אז לא, נישאר במיטה יום שלם, יום של מנוחה וסיום החלמה; אותו יום נוסף שאנחנו לרוב נוטים לוותר עליו בגלל תחושת המחוייבות למסגרות אחרות אחרי "כל כך הרבה ימי מחלה"; מחוייבות לאחרים שגוברת על המחוייבות שלנו כלפי עצמינו, וזה היום ההכי חשוב בהחלמה.


רגע התבוננות במראה בשירותי מחלקת אונקולוגיה, טיפול כימו 7#

הסרטן שלי זו התרופה הכי טובה להשפעות ושרידים שנישארו אצלי מהסרטן של אימא שלי.

התהליך שטלטול עבר היה מלא בכאב, קושי, עייפות וזה חייב אותו לנקוט עמדה ולהחליט, ללמוד, לחוות ואף להינות ולהיות מועצם. בתהליך הזה היו כמה הזדמנויות לשיקוף ושיתוף מהחווייה היומיומית שלי והקבלה למצב שלו ("כשאתה רואה אותי במנוחה/ שינה במהלך היום, אני בוחרת לנוח על מנת לתת לגוף שלי להחלים"... לדוגמא).

חשוב לי לשתף את הסיפור שלי, כי אני מרגישה שהלמידה שלי תורמת לכולנו. זה מרגש לשמוע שהדברים שכתבתי מעוררים השראה, לא בגלל האגו (אולי בעבר זה מה שהיה עושה לי טוב) אלא כי אני מרגישה שזה גורם לכם לחשוב ולהתעמק ואפילו אם תקחו משהו אחד מהלמידה שלי... הסרטן היה שווה את זה.


מאחלת לכם הקשבה פנימה והרבה בריאות,

מיכל

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

ניתן ליצור איתי קשר

972-50-3109010+

michal.brummer@gmail.com