המצאתי מושג חדש, על הרגע של ה"אחרי"... הרגע הזה שאף אחד לא מכין אותך לגביו, הרגע שבכלל לא קיים בספרות המקצועית, הרגע בו את מרגישה שאומרים לך "תסתדרי לבד", להבדיל מ"את בידיים טובות", "אני דואגת לרווחה ולבריאות שלך", "אני אלווה אותך שלב אחרי שלב"...
אז מה קרה לי רגע אחרי?
כדי להבין מה קרה לי רגע אחרי, אני חייבת לספר מה קרה ממש רגע לפני.
ביום טיפול כימו 10# ניגשתי בתלבושת WW לאונקולוגית על מנת לנהל שיחה על תועלות מול סיכונים של הכימו עבורי, ברגע זה. מעבר למספרים והסטטיסטיקה שחלקה עימי לפני, הפעם לא היה לה הרבה מה לחדש ואמרה שהיא לא רואה שהכימו "פוגע" בי פגיעה בלתי הפיכה... אז למה להפסיק?
כל ניסיון להבין תועלת שולית של כל טיפול הסתכמה בחיוך של הסכמה בינינו שהבהיר כי אומנם לרפואה יש מידע, ניסיון וסטטיסטיקה בנוגע לכלל, אך אין באפשרות הרפואה לספק לי מידע על הסטטיסטיקה הפרטית שלי.
יצאתי מהשיחה מחוזקת על כך שהאונקולוגית מכירה בערך של כל העבודה שאני עושה (רפואה משלימה, אנרגיה וכדומה) שבזכותה אני חווה את הכימו באופן כזה שלא "פוגע" בי.
תובנה חשובה שעלתה לי בתקופה זו היתה שעליי לתת לכימו את המשקל שלו כאחד ממגוון הטיפולים שתורמים לבריאות שלי ולא מעבר (לא לתת לו את הבמה המרכזית ולתלות בו את 100% האחריות על הריפוי המלא שלי): הכנתי לעצמי טבלה של רוטינה יומית ושבועית בו נתתי ביטוי לכל מגוון הטיפולים והפעילויות שאני רוצה להכניס בלו"ז היומי, כשהמהות היא לא "איך אני מעבירה את הכימו בצורה ההכי טובה" אלא "ריפוי והחלמה". וזה הבדל מהותי בתפיסה ובהבנה של המטרה של תקופת הלמידה/ החלמה זו.
באותו שלב, כבר הרגשתי בתוכי שפתרתי (או לפחות שהבנתי) את הקונפליקט שהוביל להתפרצות הסרטן והתחלתי לעבוד באופן מודע עם זה וחשבתי לעצמי שאמשיך עם הכימו, עד שהגוף יסמן לי לעצור.
ביקשתי - קיבלתי.
הסימנים לא איחרו לבוא, באותו ערב, אחרי מנוחת כימו התעוררתי עם תחושת נימול חזקה ב- 4 הגפיים. נחושה וחיובית התחלתי בניעור, עיסוי ומקלחת חמה כדי להעביר את תחושת הנימול, ללא שום שיפור. הימים חלפו בתוך הרוטינה המוכרת של התכווננות, מדיטציה, אנרגיה וטיפולים שונים מהרפואה המשלימה ותחושת הנימול נחלשה, אך נישארה. כהרגלי, חיפשתי להבין ממה נובעת התופעה על מנת להקל על הסימפטומים ושוב ושוב עלתה השאלה של "סיכון מול תועלת" של הכימו ... עד כמה? איפה עובר הקו האדום שלי? חזרתי וביקשתי שהגוף יסמן לי בצורה ברורה יותר וחד משמעית היכן הקו עובר.
לקראת טיפול כימו 11# שיתפתי את האחות בנוגע לנימול ומייד כשהגעתי נתנה לי למלא שאלון. הוחלט להקטין מינון של התרופה על מנת לנסות להקל על הנימול. במקום 120 מ"ל קיבלתי 110 מ"ל של תרופת פלא. הנימול התגבר מייד לאחר הטיפול ומספר ימים אחריו שוב נחלש, אך נישאר.
הסימן המובהק הופיע יום לפני טיפול כימו 12# - נגע אדום וכואב בבית החזה. הנגע הזכיר לי משהו ישן, משהו שכבר התמודדתי איתו בעבר. אני זוכרת את התחושה וההבנה שהכימו כרגע מזיק לי, הוא מעיר משהו אחר שכלל לא קשור לסרטן. וזה היה הסימן הוודאי.
ההחלטה להפסיק טיפול כימי היתה קשה בדיוק כמו ההחלטה להמשיך
אז הרופאים המליצו, לפי הפרוטוקול, להמשיך עם הטיפול אלא אם יש תופעות לוואי חמורות, ואז אפשר להקטין מינון, לעבור לתרופה אחרת (עם תופעות אחרות) ובמקרים חמורים ממש לקצר. הפסקת הטיפול לא הוצעה כחלופה מקובלת או קבילה.
ברוב השיחות שניהלתי עם רופאים, חברים ומשפחה היה פחד סמוי/ גלוי מהפסקת הטיפול... כנראה שזר לא יבין את הפחד מלהמשיך עם הטיפול... התחושה שאני עושה נזק לעצמי, שאני הולכת נגד האינטואיציה, שאני עסוקה בניסיון לרפא את מה שהכימו מקלקל במקום להתעסק בחיזוק המערכת החיסונית שלי על מנת לאפשר לה להתמודד עם כל דבר שיופיע.
להמשיך את הטיפול הכימי, בתפיסה שלי, ברגע זה פגע בי פגיעה כפולה: מחד החומר הכימי הוא חזק ונועד לפגוע בתהליכים בריאים בגוף במטרה לצמצם או להגביל תאים סרטניים (במידה ונישאר) ומאידך הטיפול הכימי כבר לא עמד בקנה מידה אחד עם ההבנה שהגוף שלי נקי מסרטן... אז עצם ההסכמה להמשיך את הטיפול היה משדר לגוף מסר הפוך מההבנה הפנימית שלי, והקונפליקט הזה בפני עצמו היה עשוי להוות קרקע פורייה עבור הסרטן.
לזרום עם המלצת הרופאים היתה כביכול הבחירה הקלה, המקובלת. בעצם, היה נראה כי זאת לא התלבטות לגיטימית בכלל. בדומה להנחיות רופא בנוגע לאנטיביוטיקה "גם כשיש הקלה בסימפטומים של המחלה אין להפסיק את אנטיביוטיקה לפני הזמן"... האומנם?
ההחלטה להפסיק הביאה אותי להתמודדות אל מול הפחד להחליט לבד, סמך נתונים שאני מגדירה אותם כקבילים/ רלוונטים להחלטה (סטטיסטיות, מידע רפואי, ידע על הגוף/ תהליכים מהרפואה המשלימה ואינטואיציה) ובתנאי חוסר וודאות:
- זה היה ברור שרק אני יכולה להיחליט על עצמי, הבריאות שלי בידיים שלי, עם כל האחריות והכובד שבעיניין, ואין אחר שיוכל להחליט במקומי בצורה יותר טובה ממני.
- הסטטיסטיקה היא רק סטטיסטיקה, ידע וניסיון של אחרים מוסיפים ביטחון אך שום דבר לא מנבא באופן מדויק את העתיד שלי.
ההחלטה להפסיק הביאה אותי לבחון את האמונה שלי בעצמי, ביכולות שלי לרפא את עצמי, ביכולת שלי לדעת מה הכי טוב עבורי, ביכולת שלי להמשיך לחיות באושר וללא פחד.
הפסקתי כימו.
כן, הפסקתי לפני הזמן.
כן, אנשים עושים את זה... מסתבר שאני לא הראשונה.
לא, זה לא כמו אנטיביוטיקה בה התפיסה הרווחת היא שכאשר לא מסיימים את הטיפול, זה עשוי לפגוע. כל טיפול שעברתי היתה לו יעילות, נכנס לגוף, טיפל ביעילות והתפנה עד כמה שניתן מהגוף.
אני זוכרת את התחושה המעורבת - הרצון לשמוח והפחד המשתק שמא אני חוגגת מוקדם מדיי.
הייתי רוצה מסיבה
אושר רוגע ושלווה
הייתי רוצה לנוח בשימחה
לחייך בהליכה
הייתי רוצה ...
חיבוק מנחם של הבנה
כזה שיודע מה היה
מה עבר ולא נשכח
כזה שמבין מה השתנה
והפחד מהחזרה
כזה שמבין את הכאב
ומקבל את הדמעות
כזה שרואה את הפצע העמוק
מבעד לצלקות המושלמות
כזה שמכיל ומאפשר
פשוט להיות
* נכתב 3 שבועות לאחר שהחלטתי להפסיק את הכמו.
אז מה קרה לי רגע אחרי?
פחד למות. איך לחיות בלי הכימו שהגן עליי?
רצון עז להגדיר שיגרה חדשה, שונה במהותה מזו שהיתה, כי זאת שהיתה הובילה לסרטן.
צורך לברור ולבחור מה אני מכניסה ומאילו הרגלים אני נפרדת.
עצב - על הסרטן שהיה, על הרצון לשנות, על פרידה מודעת מהרגלים, דפוסים ומחשבות.
עומס מחשבתי לצד כאב פיזי ועייפות.
בלבול - איך אני לא מרגישה ניפלא? למה אני לא מחייכת? למה אני לא חוגגת?
דיכדוך או דיכאון או משהו בסגנון.
קריז לכימו, כאילו שהגוף היה בציפייה למנה נוספת ולא נתתי לו, אז הגיב בצורה קיצונית.
רצון להפסיק לחשוב, מנוחה, התנתקות. הרצון להגיע לשקט הפנימי, העמוק, האמיתי, רק שלי.
רצון להתבודד ליד הרגשת בדידות עמוקה. בדידות בהחלטה. בדידות בהתלבטות.
ההבנה שבמהלך הכימו הייתי דרוכה ופעלתי באופן הישרדותי וכרגע אני עוברת פאזה ל"חיים רגילים" ללא איום קיומי בצורה של סרטן.
ההבנה שהיה סרטן. הבנה שיכלתי למות. הודיה על הדרך שבחרתי והדברים שהרווחתי על הדרך.
פוסט טראומה. התבוננות על האירועים המרכזיים ב- 9 חודשים האחרונים עם הרבה חמלה לעצמי, הסכמה, הודיה ושיחרור.
הרבה שינה לצד איסורי מצפון - למה אני ישנה? תקומי ותתחילי לחיות.
פחד לחיות - פחד להינות
קושי להירדם בלילה - השקט בלילה היה שקט מדיי.
חוסר בהירות לגבי ההמשך והתלבטויות על הקרנות וצורת מעקב - שוב הצורך לבדוק את האמונות שלי, לאפשר לעצמי להיות בבילבול, בחוסר וודאות ולהמשיך לחיות ולהינות עם/ למרות/ ליד כל זה..
עד שיום אחד, 6 שבועות בדיוק אחרי הטיפול האחרון, באופן מקרי לחלוטין, קמתי אחרת.
יותר שמחה, מאוזנת, שלווה... הרשתי לעצמי לשתות קפה מבלי לחוש רגשות אשמה ופגיעה בגוף, חייכתי בקלות יותר, משהו נינוח יותר.
ההקבלה ל"משכב לידה" העלתה בי חיוך... והכרזתי "תם משכב כימו".
תזכורת טובה לתהליכים הטבעיים של הגוף, ההבנה שלפעמים ללכת לישון זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות למען הבריאות שלי וכך מאפשרת לגוף להתעסק במלאכת הריפוי.
תם משכב כימו.