רגע לפני שהתחברתי לעירוי לקבלת טיפול כימו 4# נכנסנו לד"ר קוצ'וק, רופאה אונקולוגית, אישה חביבה, נעימה וחייכנית. הפגישה היתה פגישה מתוכננת שנועדה בין היתר להחלטה על המשך טיפול: האם לבחור במסלול הקצר ומרוכז או הארוך במינון רגיל.
החל מטיפול 5# לפי הפרוטוקול מחליפים לתרופה אחרת וישנן שתי אפשרויות - 12 טיפולים שבועיים של התרופה במינון רגיל או 4 טיפולים של התרופה במינון גבוה, בתדירות של פעם בשבועיים... על קבלת החלטות בתנאי חוסר וודאות אכתוב בהמשך, הפעם אני רוצה להתמקד בתחושות שהצטברו בתוכי.
עם פז"מ של 3 טיפולים, חודש וחצי בתוך הכימו... נכנסנו לחדרה של ד"ר קוצ'וק ששאלה "איך עובר עד כה?"; "בדילוגים" עניתי עם חיוך רחב. התיישבנו והתבוננה בי, כדי להבין האם אני צינית או רצינית. בתשומת לב והקשבה מלאה, ביקשה לדעת מה אני מרגישה בגוף, אז סיפרתי.
פרשתי את רשימת התחושות והתופועות, כולן יחד וכל אחת לחוד, זאת היתה הפעם הראשונה שדיברתי עליהן ממש, בקול רם.
כמובן שהקדמתי ואמרתי שאין כאב וכל התופעות הן בגדר ה"נסבל" וה"סביר" ולא ממש מפריעות, ובכל זאת, דיברתי על העייפות, היובש בעיניים ובכלל של כל הריריות (עיניים/ אף/ גרון), תחושות שונות בגרון, נפיחות בלשון, רגישות בחיך, טעם מלוח בפה ובכלל טעם האוכל שהשתנה, ירידה בראייה, שיכחה, עינייני קשב וריכוז, יובש בידיים, הפרעות שינה לעיתים... בקטנה... ופתאום הרשימה נראתה לי ארוכה... מאוד מאוד ארוכה.
סיימתי ב- "סה"כ ממש בסדר, יוצאת להליכות מדיי יום, רוצה להתחיל ספינינג, אוכלת טוב ושומרת על משקל קבוע".
עברנו על התופעות וביקשתי לדעת על כל אחת האם זהו נזק ארוך טווח או שאשוב להרגיש "כרגיל" ומה אני יכולה לעשות עכשיו על מנת לשפר את מצבי או למנוע התדרדרות נוספת.
הבשורות הטובות הן שהרוב חוזר לקדמותו ושאני יכולה לעזור לעצמי - שינה, תזונה וספורט הם העזרים הראשיים.
מעודדת מהשיחה ועם אישור לחדר כושר בכלל ולשיעורי ספינינג בפרט, יצאנו מחדרה של ד"ר קוצ'וק.
אבל עננה כבדה סובבה מעלי, ההבנה על "ההשפעה המצטברת", שהמצב יחמיר ומטיפול לטיפול ארגיש פחות ופחות טוב.
אחרי טיפול 4# חזרנו הביתה, כבר מורגלת לרוטינה שיצרתי, נכנסתי למיטה לשינה ומנוחה על מנת לאפשר לתרופת הפלא לפעול בקלות וביעילות ואט אט, יום יום הרגשתי איך כל תופעה, קטנה ככל שהיתה... מתעצמת. "ידעתי" חשבתי לעצמי, רק נתתי להן מקום והנה הן גדלות...
וככה פתאום בבוקר נהיה לי יותר קשה לפקוח עיניים מהיובש, היובש בידיים התפתח לשני פצעים מוגלתיים שדרשו טיפול אינטנסיבי ותשומת לב על מנת להימנע מטיפול אנטיביוטי, התחושות בגרון התפתחו לצרידות קבועה, והלשון חרוכה וכואבת עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת לאכול או לשתות ... בשילוב עם חוסר התיאבון - ירדתי במשקל.
התופעות נראו לעיני כל והסביבה הגיבה "העיניים שלך נראות עייפות", "למה את צרודה?", "מרגישה טוב?" ולכל אלה עניתי במן כניעה "זו ההשפעה המצטברת" והסברתי שכל טיפול משפיע וההשפעה שלו מתווספת על ההשפעה של הטיפול הקודם... הרגשתי את עצמי הולכת ומתכופפת והעננה גדלה, כבדה מעליי...
שיתפתי את אלון בתופעות ובחוסר הנוחות, לפרטי פרטים, כאילו שאני מסבירה לעצמי מה אני מרגישה ... זאת היתה נקודת התפנית והתובנה לא איחרה לבוא.
כל כך נמנעתי מלספר על התופעות שלא נתתי להן מקום, אגרתי אותן בתוכי, החבאתי אותן, מעצמי ומאחרים, ובמיוחד מאלון - "שיראה אותי בריאה" חשבתי לעצמי, "שירגיש שהכל בסדר"... ודווקא השיתוף הוא זה שהביא להקלה.
התופעות היו מההתחלה (במינון כזה או אחר), זו אני ששמרתי על עצמי ועל הסביבה, שלא יבהלו (שאני לא אבהל). עצם השמירה המוקפדת לא לדבר על זה, היא זו שהביאה להעצמה שלהן.
התחלתי טקס טיפוח ופינוק - בוקר, צהריים, אחה"צ וערב, 4 פעמים ביום - עיניים, פנים, ידיים, רגליים, שתיית מים.
ההקלה היתה משמעותית ומהירה.
לאחר 3 ימים לא היה צורך ב- 4 פעמים ביום אלא רק פעם/ פעמיים, לפי הצורך.
הגוף, לבד, התחיל לאותת לי שהוא צמא, נהייה קל לשתות ולהינות מהמים בחלל הפה (שזה ממש לא מובן מאליו בימים אלה).
עצם הדיבור על זה והעובדה שנתתי מקום לתופעת לוואי והתחושות השונות בגוף, איפשר לי להיות בדו-שיח איתם, להיות בדו-שיח עם עצמי, להכיר בזה שיש חלק ממני שכרגע דורש תשומת לב. וזו אני שבוחרת לעצור, להתבונן ולהחליט מה אני רוצה לעשות בנידון.