כמי שעוסקת בלזהות "חריגים" על מנת לבדל ולאפיין קבוצות צרכנים (כאשת מחקר ואסטרטגיה) ומאידך ב"לנרמל" חווייות ולאפשר ביטוי לכל קשת הרגשות (כדולה)... המשפט הזה, שנאמר במסגרת הרצאה למחלימים מסרטן, עירער אותי.
בתקופה מסויימת הכמיהה לחזור "להרגיש נורמלית" ניהלה אותי, כל מה שרציתי היה לשוב ולהתעסק בדברי היום-יום הפשוטים, להינות מחיוך וחיבוק ילדיי מבלי לחשוב מעבר לכאן ועכשיו, לפטפט על שיעורי בית, המתנה למורה לכבוד ראש השנה, פרויקט מעניין בעבודה, הנופש הקרוב, להיות ספונטאנית לחלוטין, לתכנן בילוי מבלי לבדוק כמה המקום צפוף, האם הישיבה תהיה לי נוחה, מה רמת הקור הצפויה, קרבת החניה למקום, לבדוק אם מישהו מהחברים עשוי להיות חולה במפגש הקרוב וכדומה.
חודש אחרי הניתוח ביקרנו אצל ד"ר מושי שימחה, כירורג שד, ביקור שיגרתי למעקב אחרי ניתוח.
נכנסתי כמנצחת לשמוע את תוצאות הפתולוגיה ואז הבננו שהיה ניצחון אך יש עוד אתגר. את הגוש הקטנתי והוצא בשלמותו, אבל יש ממצא גרורתי.
פאסט פורווארד - 3 חודשים אחרי הניתוח, אחרי טיפול כימו 2#, ביקרנו שוב אצל ד"ר מושי שימחה, שוב ביקור שיגרתי מעקב אחרי ניתוח.
אני זוכרת את עצמי מתקדמת במסדרון הארוך,
צעד אחר צעד
באיטיות
לצידי אלון
קלסר "מואנה" על כתפי
כל צעד הרעיד אותי מבפנים
העיר והציף זיכרון ישן
זכרונות טובים היו שם...
אלון לצידי, הדמעות זולגות, הרגליים נחלשות...
כל צעד העציב אותי עוד ועוד, על התמימות שאיבדתי, על המציאות שהשתנתה לי, על שהגוף בגד בי.
10 שנים שאני מבקרת אצלו, מרגישה ויודעת ש"לי זה לא יקרה".
10 שנים שאני באה בשימחה ובידיעה שהביקור יתחיל ויסתיים עם חיוך ולחיצת יד.
והפעם, זה כבר אחרת.
השינוי היה חד, מהיר ובן רגע המציאות השתנתה, מן תחושה של יקום מקביל... כאילו שמישהו שאב אותי מהחיים הרגילים שלי והכניס אותי לתוך מעבדת ניסוי לכמה חודשים לראות איך אני מתמודדת.
בפגישה ההיא, אחרי טיפול כימו 2#, ד"ר מושי שימחה, שמכיר ומלווה אותי מאז... ברגישות ובנחישות ניסה להבין מה שלומי. גם ברמה הפיזית ובעיקר בנפשית.
בתשאול עקיף וישיר, שוחחנו.
משפטים קצרים, הרבה דמעות.
הסביר בפשטות שברור לו שאני מסוגלת לעבור את הכימותרפיה, זאת לא השאלה.
השאלה שהיה לו חשוב לקבל עליה תשובה היא איך אני/ אנחנו ממשיכים הלאה, בחיים.
הקדיש מספר דקות לשיחה על השינוי, כמה שהכימותרפיה "משנה" אנשים, אם תרצה או לא תרצה לאורך כל הספקטרום - פיזי, מנטאלי, רוחי... הכימותרפיה מניעה ומוציאה מהסטטוס קוו בו היית לפני שנכנסת.
משכתבת את הנורמלי החדש שלי
ברגעים אלה... רוב הקלישאות מתגלות כאמת. אולי לא אמת מוחלטת, אבל אמת.
אני אחראית לייצר את המציאות שלי, מה שבא לפתחי בא כדי לפתח אותי, חייכי אל העולם והוא יחייך אליך בחזרה... לוקחת בשתי ידיים ומנסה להינות, ללמוד, להתפתח ולתרום לסביבה. להלן התובנות שמובילות אותי לעיצוב הנורמה החדשה שלי:
ההבנה שזו התמודדות מתמדת עם חוסר וודאות ושינויים
זה קורה לנו ביומיום במנות קטנות, בלת"מים ושינויים פתאומיים. ההבדל הוא שברירת המחדל הינה היציבות ואילו בכימו, ברירת המחדל הינה השינוי התמידי.
בטיפולי כימו הראשונים הייתי עסוקה בלהבין איך זה עובד, בכל הרמות - כימית, פיזיולוגית, הורמונאלית, התכווננות על מנת להנמיך השפעות, לחזק את עצמי, להטמיע הרגלים שיטיבו עם בריאותי בכל הרמות.
בשליש הדרך התחלתי לחוש את ההשפעה המצטברת והצלחתי להפוך את משמעותה ללמידה מצטברת, הייתי גאה בתובנה והדרך. מועצמת מהלמידה שלי התקדמתי לעבר טיפול 6# בו האלרגיה אותתה לי שלגוף שלי קשה, בטיפול 7# המערכת החיסונית שלי הגיע לשפל וחזרתי הביתה עם כרטיס צהוב ליומיים מנוחה והתחזקות. חיבור מחדש, כיוונון ודיוק והתחלתי לראות עלייה במערכת החיסון ועלייה במשקל. סביב טיפול 8# חשתי כובד וצורך להאט, להכנס למערה ללא קליטה, מוגנת, בשקט, פשוט להיות, להתחבר מחדש, לכאוב ולצחוק - לבד. שבועיים כבדים ומשמעותיים בו נבחן מחדש הקשר בין הלב למוח. טיפול 9# העלה את הצורך לבחון ולחשב מסלול מחדש - שאלות כגון "איפה הגבול בין התועלת של תרופת הפלא אל מול הפגיעה הפוטנציאלית" וטיפול 10# מסמן כרגע ש 2/3 מאחוריי. עוד 6 טיפולים לסיום הפרוטוקול. החיים דינאמים.
גמישות להשתנות, מהיסוד: פתיחה וריענון של החוזה הבלתי כתוב
החוזה האוטומטי עם עצמי, עם אלון, עם הילדים, עם הסביבה ... החוזה שנכתב באופן אוטומטי ואינטואיטיבי, בתת מודע, וזה היווה הבסיס ליצירת כל מערכות היחסים האלה, מערכות של ציפיות והבנות, הגדרת תפקידים ומנהגים.
מיכל דליות דיברה על זה בהרצאתה בנושא "זוגיות וזוגיות הורית - הילכו יחדיו?". אנחנו משתנים באופן טבעי, כל אחד בקצב שלו ולפי צרכיו ורצונותיו. בזוגיות, השתנות של בן/ בת זוג, עשוי לערער ואף לפרק את מערכת היחסים. ההבנה ששינוי הוא חלק טבעי, רציף ובלתי נפרד מהחיים, היא הבסיס. הקבלה שבני הזוג לאו דווקא משתנים בקצב דומה ולכיוון משותף, מאפשרת גמישות במערכת היחסים כדי לצמוח.
הכימותרפיה, אצלי, הביאה אותי לעצירה, התבוננות, מחשבה והעמקה, ביום-יום, בעתיד, ברצונות, בסיבות וכל אלה מביאים איתם שינוי. הבית משתנה כפועל יוצא - ראשית, כי פיזית אני פחות נוכחת או פחות מסוגלת לבצע את המשימות שבקלות דאגתי להם פעם, ושנית - כי אני רוצה למנף את השינוי האישי שלי, לשינוי רצוי שיחזיק לאורך זמן בבית, בחיים.
בחוזה האוטומטי, מדיי יום, אלון היה מתעורר ראשון ומעיר אותי שאני אגש להעיר את הילדים בזמן שהוא מכין את קופסאות האוכל... כיום, אלון מתעורר ומתחיל הכנות ושואל אותי בעדינות אם אני רוצה ומסוגלת לקום להיות עם הילדים בבוקר. החוזה השתנה מכורח המצב. בטוחה שעם ההחלמה המלאה נפתח אותו ונעצב אותו מחדש בהתאם לצרכים שיעלו. וזו דוגמא קטנה, הרגלים, מנהגים ודפוסים שהתקבעו ואף אחד לא באמת עצר לבחון האם זה עדיין עובד בשבילנו. סיטואציות כאלה שאנחנו מונעים מהאוטומט... יש בשפע.
לתעדף מה שחשוב ולתכנן את הספונטאניות
במסגרת הרצאתו של ד"ר בן ציון רופא סקסולוג ופסיכיאטר, במפגש של מחלימים מסרטן בעמותת עזר מציון, הרחיב על זוגיות, אינטימיות וחיי מין בכלל ובצל הכימותרפיה.
ככל שהתבגרנו והתמסדנו החיים הפכו ליותר מתוכננים - עבודה יציבה, נופשים, פעילויות עם הילדים, חוגים, הצגות, בילויים... ותחום אחד שסמכנו שתישמר הספונטאניות הוא התחום הזוגי. אולי מן תפיסה רומנטית שגורם ההפתעה חשוב ואולי מחוסר תשומת לב ואמונה שכפי שהיינו ונהגנו כשהיינו צעירים כך נמשיך.
אחד הדברים שלקחתי מהרצאתו של ד"ר בן ציון הוא לתכנן את האינטימיות, להקדיש תשומת לב לכל התופעות בעקבות הכימו שעשויות להקשות על הרצון וההנאה ולמצוא את הדרך להמשיך להשקיע ביום-יום. תובנה זו קשורה לא רק אינטימיות, אלא לכל דבר שאנחנו תמיד רוצים לעשות אבל בתכנון השבועי מופיע בכוכבית... אם יהיה זמן/ אם אצליח/ בשעה ה- 25 של היום אולי... אז אם חשוב, לא להשאיר אותו כ"ספונטאני", תתעדפו אותו על פני משהו אחר שפחות חשוב.
רציפות של נוכחות
ההבנה שבתוך המציאות המשתנה, רמת השליטה שלי היא מסוימת. יחד עם זאת, אני כן מסוגלת להחליט ולקבוע מה המקום שאני נותנת לכל אירוע או רגש שמבקש ביטוי. אני רוצה ומסוגלת להיות נוכחת עם כל קשת הרגשות בו בזמן ולחיות עם זה טוב. מותר לי להיות בדכדוך ובמקביל לשמוח ולהוקיר את היש. אני יכולה להינות ולשמוח שחבר טוב מארגנטיה בא לבקר ולהינות מחברתו בזמן שאני כואבת שאני עייפה וצריכה להתאים את הבילוי למה שהגוף שלי מסוגל כרגע. הפרדיגמה שכשאני שמחה אני שמחה ב- 100% בהווייה שלי, היא אשליה, אין דבר כזה 100%. השלם הוא תמיד מלא בגוונים שונים; השאלה היא, מה המשקל שאני בוחרת לתת לכל דבר המרכיב את ההווייה שלי, כאן ועכשיו. בזה אני יכולה לשלוט, להכיר ברגש שעולה ומבקש ביטוי ולהחליט באופן מודע שכרגע הביטוי שיקבל הוא בגודל מסויים כי יש רגש אחר שכרגע אני בוחרת להתמקד בו. כך לדוגמא, בפורים, החג האהוב עליי, לא ויתרתי על התחפושת וההנאה. השנה נכחתי במסיבת כימו, דווקא היה מגניב.
אני מרגישה די נורמלית, או לפחות, לא פחות נורמלית משהרגשתי פעם :-)